דיני הראיות בבית המשפט לענייני משפחה מול הדין הפלילי

חומת הקבילות בדין הפלילי

הדין הפלילי בנוי על הנחה אחת: כאשר המדינה מבקשת לשלול מאדם את חירותו, עליה לעמוד בסטנדרט הוכחה מחמיר. מכאן נגזרו כללי הקבילות, שתפקידם לסנן חומר בטרם יגיע לשלב השקילה.

הכללים המרכזיים ידועים: כלל הראיה הטובה ביותר המחייב הצגת המקור, פסילת עדות שמיעה המגבילה עד לעדות על שקלט בחושיו, ורף ההוכחה מעבר לספק סביר.

לצדם התפתחה בהלכת יששכרוב דוקטרינת פסילה יחסית, המאפשרת להוציא מהתיק ראיה שהושגה שלא כדין. התוצאה היא מערכת כבדה, אך ניתנת לניתוח מראש ברמת דיוק גבוהה.

סעיף 8(א) והמעבר מקבילות למשקל

סכסוך משפחתי מתרחש כמעט תמיד ללא עדים חיצוניים. הסתרת נכסים, התנהלות כלכלית פוגענית ויחסים בין הורים לילדים אינם מתועדים בפרוטוקול. המחוקק הכיר במגבלה זו.

סעיף 8(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה קובע כי בכל עניין של דיני ראיות וסדרי דין שאין עליו הוראה אחרת, ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק.

בפועל נוצר שינוי סדר: תחת סינון מוקדם בשער הקבילות, החומר נכנס לאולם וההכרעה בדבר ערכו נדחית לשלב פסק הדין. השאלה אינה עוד אם הראיה תתקבל אלא כמה היא שווה.

היכן נוצר חוסר הוודאות

כאשר הכלל אינו מוחלט, שיקול הדעת מתרחב, ועמו גם השונות בין הרכבים. הקלטה שנערכה בבית עשויה להתקבל אצל מותב אחד כראיה להתנהלות כלכלית, ולהיפסל אצל אחר בשל פגיעה בפרטיות.

מקור שני לשונות הוא ההסתמכות על מומחים. בהיעדר ראיות חותכות, תסקיר עובד סוציאלי לסדרי דין או חוות דעת אקטוארית הופכים לעיתים לגורם המכריע בתיק.

מקור שלישי הוא הגמישות הדיונית. אפשרות להגיש מסמכים באיחור או לתקן כתבי טענות משרתת את חקר האמת, אך מחייבת את הצד שכנגד לערוך את הגנתו מחדש בזמן קצר.

מה נמצא בשליטת בעל הדין

מרחב שיקול הדעת אינו ניתן לשינוי, אך הוא אינו הופך את התוצאה לאקראית. הוא מעביר את מרכז הכובד מהשאלה אילו ראיות קיימות לשאלה כיצד הן מוצגות.

תיק שנבנה כפסיפס, שבו כל מסמך מאשש את קודמו, מציב את בית המשפט בפני תמונה קוהרנטית. תיק הנשען על ראיה יחידה חשוף לכך שאותה ראיה תזכה למשקל נמוך, ואיתה ייפול הכול.

מכאן שהשאלה המעשית אינה אם המערכת ודאית, אלא אם ההכנה הצטמצמה לאיסוף חומר או כללה גם את דרך הצגתו, את סדר הדברים ואת ההיערכות לחקירת המומחים.